"העולם אליו אנו נכנסים בתיאטרון..." מארק שאגאל והתיאטרון היהודי

תמונה 4. הפאנו האנכיים

תמונה 5. הפריז "שולחן משתה הנישואין"

מעל חלונות האולם מוקם הפריז הצר "שולחן משתה הנישואין", ואילו על קיר המעבר הוצב הפאנו המרובע כמעט "אהבה על הבמה". כל תשעת הפאנו חדורים שנינות ואירוניה טובת לב.

גם תקרת האולם אוירה – ציור תקרה היה מעין מבשר של התקרה המפורסמת ב"גרנד אופרה" הפריזאי. אלא שציור התקרה הראשון של גוס"ט, התיאטרון היהודי הממלכתי, לא שרד, ואילו כמעט כל הפאנו נשתמרו, שכן בוצעו על בד, אבל בשנת 1937 הוגלו – הועברו אל מחסן התפאורה הישנה, ולאחר חיסול התיאטרון בשנת 1948, לאחר רצח ש. מיכאלס, נמסרו לגלריה על שם טרטייקובסקי.

אך אם נחזור לאיורים גופא, הם הפכו ללב המחזה של גוס"ט, נתנו לו את הטון. א. אפרוס סיכם:

"שאגאל החביב והאומלל! הוא כמובן חשב שאנחנו הרודנים והוא המסכן. זה ישב בו חזק כל כך, שמאז הוא לא נגע בתיאטרון למשך שנים רבות. הוא עד הסוף לא הבין שהמנצח האמיתי היה הוא, ושהתיאטרון היהודי הצעיר התקשה להתמודד עם נצחונו זה." ועוד: "הוא (שאגאל. הערת עורך) המשיך לעשות אותם איורים ותמונות בדיוק, לא סקיצות של תפאורה ותלבושות. להיפך, את השחקנים ואת המחזה הוא הפך לקטגוריות של אמנות הציור. הוא לא עשה תפאורה אלא פשוט פאנו... הוא לא רצה להכיר כלל בתלת-ממד, בעומק הבמה, אלא מיקם את כל התפאורה שלו בקווים מקבילים לראמפה, כפי שהורגל למקם את תמונותיו על קירות או על כניהן. הפריטים צוירו עליהן בחתכים שגאליים, בפרספקטיבה הייחודית שלו, שלא התחשבה בשום פרספקטיבה של הבמה."

אמנם יש לציין שאי-ההבנה ואף מעין ניכור של ההנהלה הדאיג את שאגאל, שחש דאגה זו בדרכו שלו:

"את חומת הניכור הזו שבר השחקן מיכאלס, שהיה נרעב כמוני. הוא היה ניגש אלי לעתים קרובות – עיניים מגולגלות, מצח תלול, שערות עומדות, אף פחוס, שפתיים רכרוכיות – מחזה מרשים. הוא תופס את מחשבתי לפני שאני מביע אותה, ובכל גופו המחודד מנסה לתפוס את המשמעות. לעולם לא אשכח אותו. הוא הסתכל איך אני עובד, ביקש רשות לקחת סקיצות הביתה – כדי להיכנס לדמות כראוי, להתרגל אליה, לחוש אותה. ופעם אחת הוא הודיע בשמחה: "אתה יודע, למדתי את הציורים שלך והבנתי הכול. שיניתי לגמרי את הפרשנות שלי לדמות. עכשיו כולם מתסכלים עלי ולא מצליחים להבין בשל מה כל זה". "

תמונה 6. מ. שאגאל וש. מיכאלס במחזה "מזלטוב"

תמונה 7. סצנה מתוך המחזה "מזלטוב".

עבודתו של מ. שאגאל למען הגוס"ט המוסקבאי נשארה מיוחדת במינה – הצייר הגאון היה לאב מייסד של תופעה מופלאה באמנות התיאטרלית העולמית – יצירת התיאטרון הלאומי המודרני. ראוי לציון שפרטי הסיפור עצמו ("מ. שאגאל – התיאטרון היהודי") הונצחו על ידי הצייר בשני מאמרים שנכתבו אחר עזיבתו את רוסיה. את הראשון שבהם (לפי זכרונות משנת 1921) הוא סיים בשנת 1928, בזמן בו התיאטרון קיבל רשות לסבב הופעות בארצות המערב. המאמר השני ראה אור בשנת 1944, אחר שש. מיכאלס, המנהל החדש של התיאטרון היהודי, ביקר בניו-יורק.

במקביל לעבודתו בגוס"ט מ. שאגאל מכין את הסצנוגרפיה למחזה "הדיבוק" של תיאטרון "הבימה" בהנהלת י. ב. וכטנגוב. אבל גישתו של מ. שאגאל לא התיישבה "עם השיטה של סטניסלבסקי – שהיתה בשביל וכטנגוב לשיטה הנכונה היחידה". הסקיצות ל"דיבוק" לבסוף לא התקבלו. אבל הדחיה עכשיו היא אולי קבלה אחר כך – עניין רגיל בתהליך היצירה. "אחר כך נודע לי", יכתוב בעתיד מ. שאגאל, "ששנה לאחר מכן, וכטנגוב ישב על הסקיצות שלי

במשך שעות, ולבסוף הזמין צייר אחר, אבל ביקש ממנו, כפי שאומר צמח, "לעשות את הסקיצות "בסגנון שאגאל". כי אצל גרנובסקי, שמעתי שהם בכלל "שיגלו" את עצמם לדעת". נו טוב, ברוך השם."

בשנת 1942 הכוריאוגרף של "הבלט הרוסי" ל. מיאסין מזמין אצל מ. שאגאל סצנוגרפיה לבלט "אלקו" (למוזיקה של פ. צ'ייקובסקי). אחורי הבמה של שאגאל – צבעוניים וציוריים, לפי מידתו של הסיפור עתיק היומין, שהוגשם בפואמה של א. פושקין, של האווירה הרומנטית בטאבור הצועני החי לפי חוקים משלו – חוקי כבוד ואהבה, של תהפוכות גורל בלתי עולות על הדעת והבלותה של התהילה. עדי ראייה של שיתוף פעולה יוצר זה מספרים ש"מיאסין התמסר מההתחלה לחזונו של שאגאל, שיצר מחדש, שלב אחר שלב את דמויות הבלט". והוא לא טעה.

בשנת 1945 מ. שאגאל עובד על סקיצות תפאורה ותלבושות לבלט "ציפור האש" של א. סטרבינסקי בבימויו של ג'ורג' בלנצ'ין. בשביל האמן היתה זו עבודה מתסיסה ומעלת זכרונות, מעין דיאלוג מבעד לעשור של שנים, דיאלוג עם ל. באקסט, כשהלה עבד על "ציפור האש" שלו בשביל מ. פוקין ל"עונות" של דיאגילב.

אמנם אחורי הבמה של פיקאסו הם אלה שנבחרו. אך התלבושות לפי הסקיצות של שאגאל, התקבלו. ביצירתן עסקה אידה שאגאל.

בשנת 1958 מ. שאגאל יוצר סקיצות של תלבושות לבלט של מ. רבל "דפניס וחלויה", מה שעורר אותו לעבוד על איורים לרומן הכפרי של לונג (בשנים 1960-1962).

בהקשר זה מחובתנו לציין שעבודות תיאטרליות הובילו את הצייר לאיטן לאיור מונומנטלי, לפסיפסים, לויטראז'ים, לבדי ענק. והנסיונות הראשונים נעשו דווקא בתיאטרון. מספיק להזכיר את האיור של שאגאל לתיאטרון הלונדוני ווטרגייט, פרסקאות בלובי של "מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, האיור הייחודי של התקרה ב"גרנד אופרה" הפריזאי (תמונה 8), עליה עבד מ. שאגאל משנת 1964 עד שנת 1966.

תמונה 8. ציור התקרה ב"גראנד אופרה" הפריזאי

"לפני שתיים אדון אנדרה מלרו הציע לי לבצע איור חדש לתקרת "גרנד אופרה" הפריזאי. זה נגע בי, הייתי נרגש, נסער. ספקות התחילו לכרסם בי. חשבתי על האנסמבל של מבנה התיאטרון. הרגשתי את גאונות היצירה הארכיטקטונית של גרניה. רציתי שברום מעלה, כמו בתוך מראה, קהל החזיונות ישקף בצורה הרמונית את משחק השחקנים, את נגינת המנגנים ואת בגדי הצבעונין של הקהל הממלא את האולם. רציתי לשיר כמו ציפור, בלי להתנהל על פי שום תיאוריה או כלל. לכבד את זכרון מלחיני הבלט והאופרה הגדולים. עבדתי מתוך רוממות נפש ואני מוסר את עבודתי כמתנה, לאות תודתי לצרפת, לאסקולה הפריזאית שצמחה בצרפת, ושבלעדיה לא היו כאן צבע או חופש".

התקרה של שאגאל "מרחפת" מעל אולם הצופים דמוי הפרסה – שמיימית, מלאתי חיים, אגדית, מודרנית. התפרצותה כחלום רומנטי אל המושלמות של האולם הקלאסי, מחברת סגנונות וזמנים.

אדגיש שוב: סגנונות וזמנים, שהרי המבשר של תקרה זו היה אותו ציור תקרה ראשון שאויר בשנות ה-20 במוסקבה, בתיאטרון הקאמרי היהודי. בגוס"ט התגבשה תפישתו המבנית של האמן אודות אחדות הבמה ואולם הצופים. תפישה זו היא שגרמה לצייר בשנים 1940-1950, באמריקה ובאירופה, לחשוב את הבמה כמרחב שקם לתחיה. היא זו שבוטאה בשנות ה-1960 כחווית התקרה מעל האולם, של כיפת הרוחניות, סמל האפותיאוזה של האמנות לשם שכלול האנושות באמצעות יופי. המוזיקה והריקוד, בדמויות הפלסטיות של הצייר – כרגע של מרפא רוחני לאנושות. הכול נושם צבע של אהבה, כמו התלהבות נעורים, ונושא אל המאה ה-21 את סימני העולם היהודי, כחלקים מההוויה העולמית. ומהלך הזמן לא משנה את החוק של הצייר.

למרות שאת יחסיו עם התיאטרון הגדיר מ. שאגאל כ"הרומן הכאוב עם התיאטרון...", הוא הבין היטב ש"קיים גבול בין העולם שאנו חיים בו והעולם אליו אנו נכנסים בתיאטרון". אבל תחושת  ג ב ו ל  מונחה ז'אנר זה מעולם לא נתפסה על ידי מ. שאגאל באופן מילולי. בכל פעם הגבול  ז ז  בהתאם ליצירה הספציפית.

העבודות התיאטרליות של מ. שאגאל תרמו תרומה שאין לפקפק בה לאמנות המאה ה-20. התפאורה, התלבושות, האיורים התיאטרליים והפרסקאות שלו – הציוריים, המחדשים, הנועזים, הדמיוניים. הם מלאים באנרגיה חיונית, חיוביות, חדורים אווירה של מיסטיקה טובת לב, דמיון צוהל, מציאות של פנטזיה. ובהם אהבה, כנות, זיכרון המולדת הקטנה, ומציאת העצמי בעולם הגדול.

ועוד, זוהי תחושת לבו המקורי של התיאטרון, שבו פועם וחי תיאטרון הירידים הקטן, כמקור מקורותיו של כל תיאטרון, קלאסי, פומפזי ואולטרה-מודרני ככל שיהיה.

________________

1. Meyer Fr. Marc Chagall.Paris: Flammarion, 1995. P. 131.
2. א. אפרוס. "ציירי התיאטרון של גרנובסקי", בתוך כתב העת "אמנות", מוסקבה שנת 1928 מס' 1-2 עמ' 62-64.

А. Эфрос. Художники театра Грановского// Журн. "Искусство". М., 1928, №1-2, с. 62-64.

1. קטלוג התערוכה בתיאטרון היהודי. יוני 1921. מצוטט לפי הספר:

Marc Chagall. The Russian years. 1906 - 1922. Frankfurt, 1991. P.90.

1. שאגאל מ. "חיי". מוסקבה, הוצאת "אליס לאק", שנת 1994.

Шагал М.  Моя жизнь. М.: Изд. Эллис Лак, 1994.

1. "שאגאל מ. 1887-1985 החיים כשירה" מוסקבה, הוצאת Tashen\ארט רודניק, שנת 2001.

Шагал М. 1887-1985. Жизнь как поэзия. М.:  Tashen/Арт-Родник, 2001.

1. מיכאלס ש.מ. "מאמרים. שיחות. נאומים". מוסקבה, הוצאת "אמנות", שנת 1964.

Михоэлс С.М. Статьи. Беседы. Речи. М.: Искусство,  1964.

1. שאגאל מ. "חזרתו של אמן". מוסקבה, הוצאת "הצייר הסובייטי", שנת 1989.

Шагал  М.  Возвращение мастера. М.:  Советский художник, 1989.

1. אפצ'ינסקיה נ. "שאגאל באמריקה", בתוך עלון המוזיאון של מארק שאגאל, ויטבסק, שנת 2010, מס' 18.

   Апчинская Н.  Шагал в Америке //Бюллетень Музея Марка Шагала. Витебск, 2010. Вып.18.