גלינה פודולסקי
טטיאנה לוין
"העולם אליו אנו נכנסים בתיאטרון..."
מארק שאגאל והתיאטרון היהודי
"בשאגאל לא התגלה דם תיאטראלי..."
אברם אפרוס
הפעם הראשונה שמארק שאגאל הכיר את המאפיינים היחודיים של התיאטרון היהודי היתה ב-1910, כשהוא למד אצל לאון באקסט הגדול. הצייר הצעיר נאלץ ללמוד לצפות משטחי תפאורה, כדי להיות לשוליית האמן הגדול.
מהר מאוד, בעזרת הציר מקסים וינאבר, מ. שאגאל מגיע לפריז, שם הוא פוגש שוב ב-ל. באקסט, שעבד אז על תפאורה למופעי הבלט של דיאגילב. מ. שאגאל מבקר בחדרים האמנותיים של מנחי אמנות מפורסמים, באקדמיות חופשיות, ובעיקר – בלובר, ובטרקלינים וגלריות פרטיות, שם הוא סופג טכניקות של צבע ומרחב.
בשנת 1911 מ. שאגאל ביצע תפאורה של ל. באקסט לבלט של נ. צ'רפנין "נרקיס", ולאחר מכן שמע מ-ל. באקסט שלעולם הוא לא יהיה לצייר תיאטרון מצליח. לעומת הציורים המדוקדקים של צייר התפאורה ל"עונות רוסיות בפאריז", הרישומים התיאטרליים של שאגאל נראו כבדיחה של אוונגרדיסט. גם הניסיון התיאטראלי הראשון של הצייר הצעיר לא משך את תשומת לבם של המומחים. אבל כעבור זמן מה, ל. באקסט עצמו העיר בזמן ביקור בחדר העבודה האמנותי של מ. שאגאל: "עכשיו הצבעים שלך אומרים שירה".
העבודה התיאטראלית העצמאית הראשונה של מ. שאגאל – אחת המיניאטיורות בבימויו של נ. יבראינוב "שיר שמח בהחלט". בה, לפי עדותו של החוקר פרנץ מאייר, שחזר הצייר באחורי הבמה שיצר את "שיכור", התמונה שצייר בשנת 1911. פני המבצעים היו צבועים בירוק וידיהם – בכחול. במשך החודש "שיר שמח בהחלט" יחד עם שאר קטעי המעבר הופיעו שוב ושוב, כמעט כל ערב.
מ. שאגאל עתיד לחזור על אותה תחבולת צבע בקרוב, כשייצור את התפאורה לקומדיה של נ. גוגול "השחקנים" בתיאטרון ה"הרמיטאז'", שם הוא חוזר על נושא ציור הבד שלו "העגלון הקדוש" מהשנים 1911-1912 בפריז.
למחזה זה מ. שאגאל מייצר גם תלבושות, כמו גם ל"חתונה" של גוגול.
בשנת 1919 הסטודיו הראשון של MHAT, התיאטרון האמנותי המוסקבאי, מזמין מהצייר דגם תפאורה למחזה "בחור כארז – גאוות המערב" (תמונה 1). אבל הרישומים שביצע לא התקבלו, שכן לא התאימו לאופי הריאליסטי של ההצגה. באותה התקופה מכין מ. שאגאל גם את הסקיצות ל"המפקח" של גוגול לתיאטרון הסאטירה המהפכנית, בהן הצייר עושה שימוש פעיל בחידושים "מהפכניים". הוא יוצר דמויות אבסטרקטיות עם חפיפת שכבות תצוגה, מה שמתאים מאוד לתפיסת "הסגנון המהפכני" בקרב הקהל הבולשוויסטי דאז.
תמונה 1. דגם תפאורה למחזה "בחור כארז – גאוות המערב"
בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הבולשוויקית פרחו הצגות בעלות אופי תעמולתי – מחזות סטיריים וסקירות מצב פוליטיות מומחזות. בינואר שנת 1920 בוויטבסק נפתח תיאטרון בסגנון זה – "טרווסאט" שם מ. שאגאל עובד כצייר ראשי למשך תקופה. הוא יוצר בעיקר תחפושות, סקיצות של תלבושות, מצייר לוחות תצוגה ואת אחורי הבמה. באפריל שנת 1920 "טרווסאט" עובר למוסקבה. בהשפעת אשתו בלה, מ. שאגאל מתלווה ל"טרווסאט".
ב-1921 בתיאטרון עובדים על המחזה "החבר חלסטאקוב" ("חיקוי צנוע של האמן הגדול – בשלוש מערכות"). מ. שאגאל הכין סקיצות של תפאורה ותלבושות למחזה. למרבה הצער, מצבו הכלכלי של התיאטרון לא היה שפיר והופעת הבכורה לא התקיימה, אך נשמרו הסקיצות לתפאורה ותלבושות. על תקופה זו כתב מ. שאגאל: "הסקיצות למחזות הן עדות לרומן הכאוב שלי עם התיאטרון, לרעיונותי התיאטרליים שהתממשו בקושי (בתיאטרון היהודי) או לא התממשו כלל (הסטודיו הראשון של התיאטרון האמנותי)".
אך ברור לגמרי שלאייר את "הנפשות המתות" (השנים 1923-1925) מ. שאגאל החליט לא בעצתו של אמברואז וולאר בלבד, אלא גם מתוך נסיונו התיאטרלי, ומדובר במחזור של 96 עבודות.
בנובמבר שנת 1920 התיאטרון הקאמרי היהודי של פטרוגראד, שנולד בעקבות המהפכה, עבר למוסקבה ואברם אפרוס שעמד אז בראש המחלקה האמנותית של התיאטרון שכנע את מנהל התיאטרון, אלכסיי גרנוסבקי (תמונה 2), להזמין את מ.שאגאל כמעצב בשביל המחזה המוסקבאי הראשון – שלוש מיניאטיורות בעקבות שלום-עליכם: "זה לא נכון", "הסוכנים" ו"מזלטוב". התיאטרון הנסיוני והמחדש של גרנובסקי היה תיאטרון לא שגרתי גם לרוסיה המהפכנית – א. גרנובסקי, במאי מוכשר, תלמידו של האמן האירופי מקס ריינהרדט, אסף קבוצה של חובבים שאינם מומחי משחק, הטמיע פלסטיקה חדשה מיוחדת במינה, הכניס מוזיקה אל העלילה התיאטרלית, התיאטרון עצמו היה ממוקם בדירה גדולה וישנה שננטשה על ידי בעליה שעזבו את רוסיה תוך כדי המהפכה.
מ. שאגאל נהנה מחופש מוחלט בעיצוב, ובהשתמש בו מימש פרוייקט מושלם מבחינה קונצפטואלית.
"מעולה," נזכר שאגאל, "הנה הזדמנות מצוינת להפוך את התיאטרון היהודי הישן, על כל הריאליזם, הנטורליזם, הפסיכולוגיזם והזקנים המזויפים שלו".
תמונה 2. פגישה בין מ. שאגאל, א. גרנובסקי, ש. מיכאלס, ו. מאיירהולד
המבנה של התיאטרון היהודי הקאמרי – חוילה לשעבר בסמטת צ'רנישווסקי הגדולה, בית מס' 12, בית רווחים של שלוש קומות שנבנה בשנת 1902 על ידי ל.א. גורביץ', סוחר מוסקבאי מהגילדה ה-1, הוסב לתיאטרון עם אולם לתשעים צופים. מ. שאגאל לא זו בלבד שעיצב את התפאורה והתלבושות של שלושת המחזות, הוא גם אייר את אולם הצופים, התקרה והקירות כולם: "סוף סוף אוכל לפתח ולהביע את מה שנראה לי חיוני ללידתו מחדש של התיאטרון הלאומי" נזכר לאחר מכן אברם אפרוס "התיאטרון היהודי היה זקוק לצייר היהודי ביותר, המודרני ביותר, לא שגרתי וקשה עורף ביותר מכל הציירים... הבמה הקטנה שלנו הפכה מהר מאוד להיות צרה מדי... כל האולם עבר "שאגאליזציה"". את האולם התחילו לכנות "התיבה של שאגאל".
ל"מיניאטיורות" של שלום-עליכם ייצר מ. שאגאל תשעה פאנו. מתוכם הגדול ביותר – "מבוא לתיאטרון היהודי", עליו כתב החוקר אלן קראמפ: "הפאנו "מבוא לתיאטרון היהודי" מלא בהומור ארסי ובבדיחות מעוררות צחוק מדבק. גם העלילות הרציניות נמצאות כאן, והנטייה המופלאה של העם היהודי להומור עצמי. האינברסיה, השמחה והצהלה, הסטירה המצחיקה מלווים את השחקנים העולים לבמה או היורדים ממנה. האיורים מזכירים קומיקס או עלילה מוסרטת, שניתנים לקריאה גם מימין לשמאל וגם להיפך. בקומפוזיציות המעגליות כל אלמנט מבודד וכל דמות קשורים למעשה כלשהו מתוך יצירה ספרותית, מהחיים או מהתרבות – הרוסית או היהודית. דמויות היהודים הן התגלית החשובה ביותר במילונו הציורי של שאגאל. החידוש הוא בכך שגם השחקנים וגם האנשים האמיתיים המצוירים על המסך\הבד המקשט את האולם, ניתנים לזיהוי".
הדמות המרכזית בפאנו היא של א. אפרוס שנושא על כפיו את מ. שאגאל ומביאו אל מרחב התיאטרון. תנועת הבלט של א. גרנובסקי מחקה את תנועותיהם של המנהל האמנותי והמעצב. ואילו למעלה, מעל ראשיהם של א. אפרוס, ומ. שאגאל ולשמאלו של א. גרנובסקי כתובים ביידיש שמות המשפחה של כל אחד מהם.
תמונה 3. "מבוא לתיאטרון היהודי"
ארבעת הפאנו האנכיים – "הספרות", "הריקוד", "המוזיקה", "התיאטרון", (תמונה 4) מוקמו על קירות האולם:
תמונה 4. הפאנו האנכיים
תמונה 5. הפריז "שולחן משתה הנישואין"
מעל חלונות האולם מוקם הפריז הצר "שולחן משתה הנישואין", ואילו על קיר המעבר הוצב הפאנו המרובע כמעט "אהבה על הבמה". כל תשעת הפאנו חדורים שנינות ואירוניה טובת לב.
גם תקרת האולם אוירה – ציור תקרה היה מעין מבשר של התקרה המפורסמת ב"גרנד אופרה" הפריזאי. אלא שציור התקרה הראשון של גוס"ט, התיאטרון היהודי הממלכתי, לא שרד, ואילו כמעט כל הפאנו נשתמרו, שכן בוצעו על בד, אבל בשנת 1937 הוגלו – הועברו אל מחסן התפאורה הישנה, ולאחר חיסול התיאטרון בשנת 1948, לאחר רצח ש. מיכאלס, נמסרו לגלריה על שם טרטייקובסקי.
אך אם נחזור לאיורים גופא, הם הפכו ללב המחזה של גוס"ט, נתנו לו את הטון. א. אפרוס סיכם:
"שאגאל החביב והאומלל! הוא כמובן חשב שאנחנו הרודנים והוא המסכן. זה ישב בו חזק כל כך, שמאז הוא לא נגע בתיאטרון למשך שנים רבות. הוא עד הסוף לא הבין שהמנצח האמיתי היה הוא, ושהתיאטרון היהודי הצעיר התקשה להתמודד עם נצחונו זה." ועוד: "הוא (שאגאל. הערת עורך) המשיך לעשות אותם איורים ותמונות בדיוק, לא סקיצות של תפאורה ותלבושות. להיפך, את השחקנים ואת המחזה הוא הפך לקטגוריות של אמנות הציור. הוא לא עשה תפאורה אלא פשוט פאנו... הוא לא רצה להכיר כלל בתלת-ממד, בעומק הבמה, אלא מיקם את כל התפאורה שלו בקווים מקבילים לראמפה, כפי שהורגל למקם את תמונותיו על קירות או על כניהן. הפריטים צוירו עליהן בחתכים שגאליים, בפרספקטיבה הייחודית שלו, שלא התחשבה בשום פרספקטיבה של הבמה."
אמנם יש לציין שאי-ההבנה ואף מעין ניכור של ההנהלה הדאיג את שאגאל, שחש דאגה זו בדרכו שלו:
"את חומת הניכור הזו שבר השחקן מיכאלס, שהיה נרעב כמוני. הוא היה ניגש אלי לעתים קרובות – עיניים מגולגלות, מצח תלול, שערות עומדות, אף פחוס, שפתיים רכרוכיות – מחזה מרשים. הוא תופס את מחשבתי לפני שאני מביע אותה, ובכל גופו המחודד מנסה לתפוס את המשמעות. לעולם לא אשכח אותו. הוא הסתכל איך אני עובד, ביקש רשות לקחת סקיצות הביתה – כדי להיכנס לדמות כראוי, להתרגל אליה, לחוש אותה. ופעם אחת הוא הודיע בשמחה: "אתה יודע, למדתי את הציורים שלך והבנתי הכול. שיניתי לגמרי את הפרשנות שלי לדמות. עכשיו כולם מתסכלים עלי ולא מצליחים להבין בשל מה כל זה". "
תמונה 6. מ. שאגאל וש. מיכאלס במחזה "מזלטוב"
תמונה 7. סצנה מתוך המחזה "מזלטוב".
עבודתו של מ. שאגאל למען הגוס"ט המוסקבאי נשארה מיוחדת במינה – הצייר הגאון היה לאב מייסד של תופעה מופלאה באמנות התיאטרלית העולמית – יצירת התיאטרון הלאומי המודרני. ראוי לציון שפרטי הסיפור עצמו ("מ. שאגאל – התיאטרון היהודי") הונצחו על ידי הצייר בשני מאמרים שנכתבו אחר עזיבתו את רוסיה. את הראשון שבהם (לפי זכרונות משנת 1921) הוא סיים בשנת 1928, בזמן בו התיאטרון קיבל רשות לסבב הופעות בארצות המערב. המאמר השני ראה אור בשנת 1944, אחר שש. מיכאלס, המנהל החדש של התיאטרון היהודי, ביקר בניו-יורק.
במקביל לעבודתו בגוס"ט מ. שאגאל מכין את הסצנוגרפיה למחזה "הדיבוק" של תיאטרון "הבימה" בהנהלת י. ב. וכטנגוב. אבל גישתו של מ. שאגאל לא התיישבה "עם השיטה של סטניסלבסקי – שהיתה בשביל וכטנגוב לשיטה הנכונה היחידה". הסקיצות ל"דיבוק" לבסוף לא התקבלו. אבל הדחיה עכשיו היא אולי קבלה אחר כך – עניין רגיל בתהליך היצירה. "אחר כך נודע לי", יכתוב בעתיד מ. שאגאל, "ששנה לאחר מכן, וכטנגוב ישב על הסקיצות שלי
במשך שעות, ולבסוף הזמין צייר אחר, אבל ביקש ממנו, כפי שאומר צמח, "לעשות את הסקיצות "בסגנון שאגאל". כי אצל גרנובסקי, שמעתי שהם בכלל "שיגלו" את עצמם לדעת". נו טוב, ברוך השם."
בשנת 1942 הכוריאוגרף של "הבלט הרוסי" ל. מיאסין מזמין אצל מ. שאגאל סצנוגרפיה לבלט "אלקו" (למוזיקה של פ. צ'ייקובסקי). אחורי הבמה של שאגאל – צבעוניים וציוריים, לפי מידתו של הסיפור עתיק היומין, שהוגשם בפואמה של א. פושקין, של האווירה הרומנטית בטאבור הצועני החי לפי חוקים משלו – חוקי כבוד ואהבה, של תהפוכות גורל בלתי עולות על הדעת והבלותה של התהילה. עדי ראייה של שיתוף פעולה יוצר זה מספרים ש"מיאסין התמסר מההתחלה לחזונו של שאגאל, שיצר מחדש, שלב אחר שלב את דמויות הבלט". והוא לא טעה.
בשנת 1945 מ. שאגאל עובד על סקיצות תפאורה ותלבושות לבלט "ציפור האש" של א. סטרבינסקי בבימויו של ג'ורג' בלנצ'ין. בשביל האמן היתה זו עבודה מתסיסה ומעלת זכרונות, מעין דיאלוג מבעד לעשור של שנים, דיאלוג עם ל. באקסט, כשהלה עבד על "ציפור האש" שלו בשביל מ. פוקין ל"עונות" של דיאגילב.
אמנם אחורי הבמה של פיקאסו הם אלה שנבחרו. אך התלבושות לפי הסקיצות של שאגאל, התקבלו. ביצירתן עסקה אידה שאגאל.
בשנת 1958 מ. שאגאל יוצר סקיצות של תלבושות לבלט של מ. רבל "דפניס וחלויה", מה שעורר אותו לעבוד על איורים לרומן הכפרי של לונג (בשנים 1960-1962).
בהקשר זה מחובתנו לציין שעבודות תיאטרליות הובילו את הצייר לאיטן לאיור מונומנטלי, לפסיפסים, לויטראז'ים, לבדי ענק. והנסיונות הראשונים נעשו דווקא בתיאטרון. מספיק להזכיר את האיור של שאגאל לתיאטרון הלונדוני ווטרגייט, פרסקאות בלובי של "מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, האיור הייחודי של התקרה ב"גרנד אופרה" הפריזאי (תמונה 8), עליה עבד מ. שאגאל משנת 1964 עד שנת 1966.
תמונה 8. ציור התקרה ב"גראנד אופרה" הפריזאי
"לפני שתיים אדון אנדרה מלרו הציע לי לבצע איור חדש לתקרת "גרנד אופרה" הפריזאי. זה נגע בי, הייתי נרגש, נסער. ספקות התחילו לכרסם בי. חשבתי על האנסמבל של מבנה התיאטרון. הרגשתי את גאונות היצירה הארכיטקטונית של גרניה. רציתי שברום מעלה, כמו בתוך מראה, קהל החזיונות ישקף בצורה הרמונית את משחק השחקנים, את נגינת המנגנים ואת בגדי הצבעונין של הקהל הממלא את האולם. רציתי לשיר כמו ציפור, בלי להתנהל על פי שום תיאוריה או כלל. לכבד את זכרון מלחיני הבלט והאופרה הגדולים. עבדתי מתוך רוממות נפש ואני מוסר את עבודתי כמתנה, לאות תודתי לצרפת, לאסקולה הפריזאית שצמחה בצרפת, ושבלעדיה לא היו כאן צבע או חופש".
התקרה של שאגאל "מרחפת" מעל אולם הצופים דמוי הפרסה – שמיימית, מלאתי חיים, אגדית, מודרנית. התפרצותה כחלום רומנטי אל המושלמות של האולם הקלאסי, מחברת סגנונות וזמנים.
אדגיש שוב: סגנונות וזמנים, שהרי המבשר של תקרה זו היה אותו ציור תקרה ראשון שאויר בשנות ה-20 במוסקבה, בתיאטרון הקאמרי היהודי. בגוס"ט התגבשה תפישתו המבנית של האמן אודות אחדות הבמה ואולם הצופים. תפישה זו היא שגרמה לצייר בשנים 1940-1950, באמריקה ובאירופה, לחשוב את הבמה כמרחב שקם לתחיה. היא זו שבוטאה בשנות ה-1960 כחווית התקרה מעל האולם, של כיפת הרוחניות, סמל האפותיאוזה של האמנות לשם שכלול האנושות באמצעות יופי. המוזיקה והריקוד, בדמויות הפלסטיות של הצייר – כרגע של מרפא רוחני לאנושות. הכול נושם צבע של אהבה, כמו התלהבות נעורים, ונושא אל המאה ה-21 את סימני העולם היהודי, כחלקים מההוויה העולמית. ומהלך הזמן לא משנה את החוק של הצייר.
למרות שאת יחסיו עם התיאטרון הגדיר מ. שאגאל כ"הרומן הכאוב עם התיאטרון...", הוא הבין היטב ש"קיים גבול בין העולם שאנו חיים בו והעולם אליו אנו נכנסים בתיאטרון". אבל תחושת ג ב ו ל מונחה ז'אנר זה מעולם לא נתפסה על ידי מ. שאגאל באופן מילולי. בכל פעם הגבול ז ז בהתאם ליצירה הספציפית.
העבודות התיאטרליות של מ. שאגאל תרמו תרומה שאין לפקפק בה לאמנות המאה ה-20. התפאורה, התלבושות, האיורים התיאטרליים והפרסקאות שלו – הציוריים, המחדשים, הנועזים, הדמיוניים. הם מלאים באנרגיה חיונית, חיוביות, חדורים אווירה של מיסטיקה טובת לב, דמיון צוהל, מציאות של פנטזיה. ובהם אהבה, כנות, זיכרון המולדת הקטנה, ומציאת העצמי בעולם הגדול.
ועוד, זוהי תחושת לבו המקורי של התיאטרון, שבו פועם וחי תיאטרון הירידים הקטן, כמקור מקורותיו של כל תיאטרון, קלאסי, פומפזי ואולטרה-מודרני ככל שיהיה.
________________
- Meyer Fr. Marc Chagall.Paris: Flammarion, 1995. P. 131.
- א. אפרוס. "ציירי התיאטרון של גרנובסקי", בתוך כתב העת "אמנות", מוסקבה שנת 1928 מס' 1-2 עמ' 62-64.
А. Эфрос. Художники театра Грановского// Журн. "Искусство". М., 1928, №1-2, с. 62-64.
- קטלוג התערוכה בתיאטרון היהודי. יוני 1921. מצוטט לפי הספר:
Marc Chagall. The Russian years. 1906 - 1922. Frankfurt, 1991. P.90.
- שאגאל מ. "חיי". מוסקבה, הוצאת "אליס לאק", שנת 1994.
Шагал М. Моя жизнь. М.: Изд. Эллис Лак, 1994.
- "שאגאל מ. 1887-1985 החיים כשירה" מוסקבה, הוצאת Tashen\ארט רודניק, שנת 2001.
Шагал М. 1887-1985. Жизнь как поэзия. М.: Tashen/Арт-Родник, 2001.
- מיכאלס ש.מ. "מאמרים. שיחות. נאומים". מוסקבה, הוצאת "אמנות", שנת 1964.
Михоэлс С.М. Статьи. Беседы. Речи. М.: Искусство, 1964.
- שאגאל מ. "חזרתו של אמן". מוסקבה, הוצאת "הצייר הסובייטי", שנת 1989.
Шагал М. Возвращение мастера. М.: Советский художник, 1989.
- אפצ'ינסקיה נ. "שאגאל באמריקה", בתוך עלון המוזיאון של מארק שאגאל, ויטבסק, שנת 2010, מס' 18.
Апчинская Н. Шагал в Америке //Бюллетень Музея Марка Шагала. Витебск, 2010. Вып.18.